החלטה בתיק ע"פ 7291/10

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) מיום 16.9.2010 בת"א 5888/98, במסגרתה נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה שהגיש המשיב לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש.

רקע עובדתי

1.        עניינה של הבקשה בחלקה 4 בגוש 23198 ממקרקעי הכפר טייבה זועבייה אשר מצויה בהליכי הסדר (להלן: החלקה). נוכח קיומן של תביעות סותרות באשר לזכויות בחלקה הובא העניין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת בבש"א 1621/09, אשר התבקש על ידי המשיב ליתן צו מניעה זמני שיורה למבקש להימנע מלבצע כל עבודות בנייה בחלקה. 

הליכים קודמים בבית המשפט המחוזי

2.        בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) קיים ביום 1.11.2009 דיון בבקשת המשיב, בו ציין כי הזכויות בחלקה נתבעו על ידי תובעים שונים וביניהם המבקש, וכי סך הזכויות הנתבעות עולה על השלם. לאחר ששמע את טענות הצדדים קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב טוען לזכויות בחלקה ועל כן קיימת לו זכות לכאורה, והשאלה שיש לבחון היא האם זכות זו תיפגע פגיעה בלתי הפיכה אם לא יינתן הצו המבוקש. המבקש טען כי לא ברור כיצד בנייתו עשויה להקשות על ביצועו של פסק הדין שכן הבנייה הינה על שטח של 500 מ"ר, כאשר אין חולק כי בסוף ההליך הוא יהיה זכאי לקבל שטח גדול בהרבה. כן טען המבקש כי ניצול שטח מסויים, כאשר המשיב תובע רק חלק מסויים מהחלקה אינו מהווה פגיעה של ממש בזכויות האחר.

           בית המשפט המחוזי קבע כי הפגיעה האפשרית בזכות המשיב במידה שלא יינתן הצו הינה ממשית, זאת לאור העובדה שקיימות תביעות סותרות שסך הזכויות הנתבעות עולה על השלם ועל כן ישנה חשיבות להכרעה הסופית בתביעת ההסדר. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי ריבויים של התובעים לזכות, מחייב את המסקנה ההגיונית כי בסופו של יום תחולק החזקה בחלקה למספר מגרשים, שאל כל אחד מהם תידרש דרך גישה. נוכח זאת קבע בית המשפט המחוזי כי כל שינוי בשטח מהמצב הקיים יקשה על אפשרות מימוש זכות הקניין של המשיב. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי עובדות אלה אינן מאפשרות המשך בנייה בחלקה גם אם מדובר בשטח של חצי דונם, כל עוד לא ניתן פסק דין סופי הקובע את הזכויות בחלקה. נוכח כל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי הנזק שייגרם למשיב במימוש זכויותיו הקנייניות גדול יותר במידה שלא יינתן צו מנזקו של המבקש אם יינתן צו, ועל כן הורה כי צו המניעה הארעי שניתן במעמד צד אחד ביום 25.6.2009 יעמוד על כנו עד למתן הכרעה בתובענה העיקרית.

3.        המשיב טען כי המבקש מפר את צו המניעה בכך שהמשיך בעבודות הבנייה בחלקה, השלים את שלד הבניין, יצק גג וטייח את שלד הבניין. בעקבות כך הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, בה ביקש להורות למבקש להרוס את גג הבניין, את הטיח ואת יתר העבודות ולחייב אותו בקנס יומי עד להריסת הבנייה לעיל שנעשתה בניגוד לצו המניעה. בד בבד עם הגשת תגובתו של המבקש לבקשת המשיב, הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט המחוזי באשר למתן צו המניעה.

4.        ביום 16.9.2010 דן בית המשפט המחוזי בבקשת המשיב ובבקשת המבקש לעיון מחדש. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון מחדש, בקובעו כי אין במתן היתר בנייה לאחר ההחלטה בו הורה על מתן צו המניעה כדי להוות עילה או נסיבה או עובדה חדשה שיש בה כדי להשפיע באופן שונה על השיקולים למתן הצו. זאת, מאחר שהחלטתו בה הורה על צו המניעה כלל לא התבססה על העדרו של היתר בנייה והתעלמה מגורם זה לחלוטין. לגופה של בקשת המשיב, קבע בית המשפט המחוזי כי במישור העובדתי שוכנע כי אכן הופר צו המניעה הזמני לאחר המועד בו נכנס לתוקף, ביום 1.11.2009, בכך ש"נעשתה בניית טיח וריצוף" על ידי המבקש.

           באשר לסעדים המבוקשים לפי פקודת בזיון בית משפט, קבע בית המשפט המחוזי כי פסיקת בית משפט זה קבעה כי ייעודם של סעדים אלו צופה פני עתיד וכי הינם סעדים מניעתיים ולא עונשיים. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה לא מצא לנכון לעשות שימוש בסנקציות המאסר והקנס, הן משום שמדובר בהפרה ראשונה של הצו והן משום שלא ניתן להשתחרר מהרושם כי המבקש סבר ככל הנראה כי מתן היתר הבנייה מכשיר את דרכו לשוב ולבנות את הבניין, על אף קיומו של צו בית המשפט. כן ציין בית המשפט המחוזי כי המשיב ידע על ההפרה כשמונה חודשים טרם הגיש את הבקשה שלפניו. מנגד, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לתת למבקש ליהנות מפירות הפרתו ועל כן הורה כדלקמן: על המבקש להרוס את הבנייה שנבנתה בניגוד לצו המניעה שניתן ולהשיב את המצב לקדמותו עובר למתן הצו, מצב של שלד מבנה לא מושלם; על המבקש לפרק את הטיח ואת הריצוף במבנה אשר נעשו לאחר מתן צו המניעה וזאת לא יאוחר מיום 15.11.2010; על כל יום באיחור החזרת המצב לקדמותו כמפורט לעיל מעבר ליום 15.11.2010 ישלם המבקש קנס בסך של 300 ש"ח; וכן ישלם המבקש למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ש"ח.

נימוקי הבקשה

5.        על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.9.2010 הגיש המבקש ערעור ובמסגרתו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. תחילה מצייין המבקש בבקשתו - באמצעות בא כוחו, עו"ד אלביר מני - כי הדיון בערעור נקבע ליום 7.3.2011 וכי הוא סבור שסיכויי הצלחתו בערעור הינם גבוהים. המבקש טוען כי לפי החלטת בית המשפט המחוזי הוא אמור לבצע את ההריסה על ליום 15.11.2010 ועל כן עיכוב הביצוע הינו מהותי וחיוני ביותר, אשר בלעדיו יתרוקן ערעורו מתוכן. לטענתו, הוא נקלע למצב בלתי נסבל שלא ניתן להשיב את המצב לקדמותו. לטענת המבקש למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב הביצוע כמבוקש, שכן המצב הקיים בשטח ימשיך לעמוד בעינו, ובמידה וערעורו יידחה אזי יבוצע הצו כלשונו. נוכח כל זאת טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה ללא כל ספק לטובתו, ומצדיק את עיכוב הביצוע כמבוקש.

6.        במסגרת הבקשה מפרט המבקש את טיעוניו בערעור כדי להצביע על כך שקיים סיכוי גבוה כי ערעורו יתקבל. במסגרת הערעור טוען המבקש כי לפי הספרות המקצועית ופסיקה - כגון ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG Inc (לא פורסם, 24.7.2007) - ההליך לפי פקודת בזיון בית משפט הינו הליך שיורי בהיותו קיצוני, ואין להיזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. כן מציין המבקש כי הבחירה בין הסנקציות השונות שניתן להטיל לפי הפקודה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ובהתאם לנסיבות המקרה שלפניו. כמו כן, בדיון שנערך לפניי טען בא כוח המבקש כי לפי ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן" (לא פורסם, 4.4.2004) "סנקציה חריפה מידי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט" (בפסקה 6).

7.        המבקש מוסיף וטוען כי במקרה זה צו המניעה הזמני מיום 25.6.2009 ניתן במעמד צד אחד בלבד, זאת בכפוף להפקדת התחייבות מטעם המשיב ללא הגבלת סכום לשפות את המבקש אם תידחה הבקשה כולה או מקצתה. לטענת המבקש, המשיב לא הפקיד התחייבות וכיוצא בזה הצו לא נכנס לתוקפו עד שניתנה ההחלטה במעמד שני הצדדים, במסגרתה ניתן למשיב פטור מהפקדת התחייבות זו. המבקש טוען כי הלכה למעשה בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו, מאחר שהתייחס רק לצו שתוקפו מיום 1.11.2009.

8.        עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא דחה את בקשת המשיב למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, נוכח העובדה הבלתי שנויה במחלוקת כי בסמוך לאחר מתן צו המניעה, ביום 19.11.2009, ניתן לו היתר בנייה חוקי לביצוע עבודות הבנייה נשוא הבקשה. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל ראוי לכך שהמשיב כלל לא התנגד להוצאת היתר הבנייה. לטענתו, המשיב שידע על מתן היתר הבנייה, הסכים לפחות על דרך ההתנהגות או בשתיקה למצב שנוצר. לטענת המבקש, בנסיבות האלה גובר ההיתר על הצו שניתן ויש בהיתר משום צידוק לביצוע העבודות. לעניין זה ציין בא כוח המבקש בדיון שנערך לפניי כי המבקש הינו אדם מן היישוב אשר סבר בתום לב כי מרגע שקיבל את ההיתר אין הוא מנוע מלהמשיך ולבנות במקום. לחלופין טוען המבקש כי יש בהיתר משום נסיבה חדשה שמצדיקה עיון מחדש בצו הזמני שניתן וביטולו, כפי שביקש בבקשה שהגיש אשר נדחתה, ואשר גם עליה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

9.        בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא העניק כל משקל לעובדה כי המשיב השתהה בהגשת בקשתו, וזאת מבלי שסיפק לכך הסבר כלשהו, כאשר לטענת המשיב עצמו עבודות בניית השלד הסתיימו במועד הסמוך ליום 1.11.2009. לעניין זה ציין המבקש כי המשיב לא נקט בעבר בשום הליך נגדו, לא בהתראה, בתלונה, בהתנגדות להוצאת ההיתר או באמצעות ההוצאה לפועל.

10.      עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי נתן צו גורף להשבת המצב לקדמותו, כאשר בצו ישנה סתירה לרציונל המניעתי העומד מאחורי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, אשר צופה פני עתיד ואינו נועד למטרה ענישתית. נוכח זאת טוען המבקש כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם מטרתו ואופיו של ההליך לפי הפקודה. בנוסף, טוען המבקש כי המשיב נוהג כלפיו באפליה בוטה ושרירותית, מאחר שאינו נוקט שום הליך נגד מי מבני היישוב האחרים שבונים באדמות נשוא המחלוקת.

11.      כמו כן, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו שיקולים לקולא לטובתו, אך מאידך הסנקציה שהטיל הינה קשה וחמורה ובעלת השלכות כלכליות ואנושיות מרחיקות לכת, אשר לטענתו אינן מוצדקות בנסיבות העניין. בנוסף, בדיון שנערך לפניי ציין בא כוחו של המבקש כי משפחתו של המבקש סובלת ממצוקת דיור קשה וכי הוא מתגורר כיום יחד עם בנו ועם כלתו.

12.      נוכח כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.9.2010.

תגובת המשיב